ההתחלה

אני לא בטוח כל כך מתי זה התחיל, אבל כבר מגיל צעיר היו לי לא מעט בעיות עם שליטה ברגשות וספציפית כעס, כבר ביסודי הייתי מתפרץ בכעסים ומפריע בשיעור בלשון המעטה. הבעיה הזאת ליוותה אותי שנים עד היום עם עוד התפרצות כעס אבל הפעם היה משהו שונה, לא הייתה אזהרה, לא דגל אדום, לא נורה אדומה, לא שום דבר שיכל להזהיר אותי ממה שיקרה.

היום

היום הייתי בכלביה שבה אני מתנדב קרוב לשש שנים, ומבדיחה פשוטה אני פשוט התפרצתי, זרקתי את הטלפון שלי על הריצפה ואת כיסא הפלסטיק שעליו ישבתי (אחרי שקמתי) זרקתי על הריצפה ושברתי אותו, צעקתי וצרחתי וממש כעסתי על חבר שכל מה שעשה רע, זה להתבדח איתי.

אחרי זה אספתי את הדברים שלי והלכתי והכל חזר לקדמותו…

הלוואי וזה היה כזה פשוט, התחלתי בלקחת את הטלפון עם המסך השבור שלי, את הקניות לבית ואת התיק גב שלי, תוך כדי המתנדב ועוד מתנדבת שהיו שאלו אם אני בסדר ולא כל כך דיברתי,פשוט פעלתי על אוטומט והסתלקתי, כשהגעתי לאוטו והיה לי רגע לחשוב הגיע החדרה. נשמיה מהירה ובלבול נורא תקפו אותי והחלטתי לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי לפני, להתקשר לאמא, בשיחה איתה התחיל הבכי והיא הציע שאני אבוא לבית ספר שהיא מלמדת בו ושם נדבר.

בהמלך הנסיע עבר לי דבר אחד בראש, “אני לא מטורף”/”אני לא משוגע” עוד ועוד, כשהגעתי לאמא התחלתי בבכי קצר ודיברנו, אמא, מאוד לחצה על הנקודה שיש לי הרבה טוב להסתכל עליו כדי שלא אשקע למחשבות רעות, דיברנו עוד קצת ולפני שהלכתי ביקרתי בכיתה שלה והכרתי את התלמידים.

בנסיע הביתה כבר המוח נרגע והמשכתי ביום שלי.

העתיד

אני עדיין לא התנצלתי למתנדב שתפרצתי עליו וזה לא בסדר ואתקן זאת. אני כן צריך להתחיל לשלוט ברגשות שלי, גם טובים וגם רעים, זה יהיה קשה אבל כמו שאומרים, קשה באימונים, קל בקרב.

עד הפעם הבאה, שהיה יום טוב...